לִילָה (Leelah) – משחק כשלעצמו - מודל בלתי מכוון לטיפול בדרמה

"לִילַה (Leelah) – משחק כשלעצמו [1]" הוא מודל יישומי לטיפול בדרמה הנגזר מתוך מטה-תיאוריה בשם פרדיגמת המשחק. פרדיגמה זו היא ניסיון להציע מסגרת התייחסות שבה המשחקיות היא הפעולה הראשית המתרחשת בטיפול באופן בלתי אמצעי, בלתי מכוון וחסר אינטרפרטציה מגמתית. לִילַה (Leelah) הוא מונח בסנסקריט התופס את הקיום עצמו כמשחק אלוהי.

מודל זה מתבסס על עבודה בתוך סיפור מסגרת ונבנה בהשראת המשחק "מבוכים ודרקונים". הסיפור יוצר מרחב עבודה המתרחש כולו בהוויה משחקית. התהליך מתחולל בעזרת משחקי תפקיד ומשחק חופשי, מעמדת הנחיה מצטרפת המתערבת באופן מינימלי, תוך הדגשת הערך המרפא והאוטונומי של המשחק. במשחק אין קהל או דמות חיצונית מתבוננת.

המודל מציע תהליך טיפולי המאופיין בפרשנות מלווה ושאינה מגמתית, ושאינו עוסק בתובנות קונקרטיות וספציפיות לחיים. תפיסה זו נובעת מתוך האמונה שרב הנסתר על הגלוי ושראייה מכניסטית מערבית, כשהיא לעצמה, מחמיצה את ייחודה של התרפיה והופכת אותה לתהליך של סוציאליזציה חינוכית, תוך הפעלת כוח. מודל זה מבקש ליצור סיטואציה פרדוקסלית: לאפשר משחק המתנהל בהווה כפי שהוא, "בככותו" [2], ללא קהל, כלומר ללא מטרות או שאיפות להשיג משהו מחוצה לו; אבל בה בעת הוא מתנהל כדי לאפשר התפתחות וצמיחה בתוך המסגרת החברתית שאנו חיים בה.

 

פתח דבר – משחק חיי

"בגרותו של גבר: משמע למצוא מחדש את הרצינות שהיתה לו לאדם בעודו ילד, במשחקו".

(ניטשה, 1886, "מעבר לטוב ולרוע")  

החיבור שלי למשחק התחיל כמו אצל רובנו: במשחקי תפקידים בגיל הרך. בשנות ה-80, בזמן המשבר הכלכלי הגדול, כשהייתי בן תשע, עברה משפחתי מגבעתיים לבניין חדש ברחובות. כמו אנשי עסקים רבים באותה תקופה, הקבלן פשט את הרגל במהלך הבנייה. הקומות הראשונות של הבניין נותרו כשלד והמבנה נשאר כאתר בנייה; לבנים זרוקות, קרשים, גבעות של חול ים, חצאי קירות, חפצים אישיים נטושים של פועלי בניין ושפע חומרי בנייה היו חלק מהנוף המקומי. אתר בנייה נטוש זה היה קרקע פורייה להרפתקאות בשבילנו, ילדי השכונה. ילדותי רווּיה בזיכרונות קסומים מתקופה זו שבה היינו נחלקים למחנות אבירים, מתבצרים בקומות הבניין, בונים מבצרים מאובזרים מחומרי הגלם הרבים, מתחפשים בבגדי פועלים ויוצאים למשימות שתכליתן לכבוש את הטירה בקומה מעל. אין בי מלים לתאר את תחושת האושר המשכרת והסיפוק העילאי שאחזו בי לאחר כל הרפתקה כזו. גם היום, כאָב, כשאני מטייל עם ילדיי ורואה בית בתהליכי בנייה, אני מזמין אותם פנימה לסיור בתוך מבוך החדרים וחש כיצד הדמיון ממריא מעצמו ללא שליטתי.

בנערותי הייתי פעיל בבימת הנוער העירונית, מקום ייחודי לפיתוח כישורי משחק, שבו השקיעו רבות בנו כשחקנים. מקום שבין היתר נתן לנו אישור חוקי להיעדר מהלימודים לטובת חזרות. בבימת הנוער העלינו הצגות כגון האביב המתעורר, מה זאת אהבה ועוד. הופענו פעמים רבות בבתי ספר ומול הציבור הרחב. התחושה של הופעה מול קהל, לאחר תהליכים ארוכים ועמוקים, הייתה מעצימה מאוד, מחזקת ומשמעותית. יחד עם זאת, לא הצלחתי לחוות שם על הבמה את תחושת החופש המשכר והאין-סופי שחוויתי כילד במשחק הספונטני.

בבגרותי גיליתי את המשחק מבוכים ודרקונים, שבו השתתפתי כשחקן וכמנחה. משחק זה, המתקיים ללא קהל, אִפשר לי להתחבר לאני פנימי. למזלי שוב מצאתי חוף מבטחים, מרחב אידיאלי לביטוי אישי. משחק אשר היה חביב עלי במיוחד היה הסאגה. הסאגה היא משחק תפקידים חי, הידוע גם כRD&D-, משחק תיאטרלי שנערך פעם בשנה למשך יומיים במתחם סגור בטבע. מתחוללים בו קרבות ענק, מצור על ערים, תככים ומזימות, חיים בעולם הפנטזיה. למשחק יש סיפור מסגרת, חוקים וכללים. חלק מייחודו הוא שלכל אורכו השחקן נשאר ללא הפסקה בתוך הדמות. אכלנו, צחצחנו שיניים, הלכנו לישון, התעוררנו והישגנו יעדים בלי לצאת מהדמות. העלילה, הנוצרת באופן ספונטני בידי השחקנים, מתמשכת לתוך האין-סוף, מפליגה על כנפי הדמיון, ממלאת בחוכמת חיים את התרמיל, באהבה את הלב ובשירה את מיתרי הקול. אף שלא היו במשחק כוונות תרפויטיות, מצאתי כי הדרמה שבו, כשלעצמה, מרפאה.

כיום אני עובד עם האהבה שלי – עם המשחק – ומאמין באמונה שלמה בכוחות ההעצמה והריפוי העצמי שלו. בהמשך לדברי ויניקוט (1995), נוכחתי לדעת שמשחק אינו דבר המתרחש עד שהעבודה הטיפולית נהיית רצינית ואז יש להפסיקו, אלא שכל מהלכו של הטיפול קשור בקשר אמיץ ליסוד המשחק. משחק הוא התחברות ספונטנית לאני האמיתי, לאוצר המחשבות, הזיכרונות, האסוציאציות והרגשות שבתוך כל אחד ואחת מאיתנו. הוא מכיל איכויות טבעיות של ריפוי וצמיחה. המודל שאני מציע במאמר זה, לִילַה (Leelah) – משחק כשלעצמו, הוא מודל יישומי המתבסס על עבודה בתוך סיפור מסגרת. הסיפור יוצר מרחב עבודה המתרחש כולו בהוויה משחקית. התהליך מתחולל בעזרת משחקי תפקידים ומשחק חופשי, מעֶמדת הנחיה מצטרפת, אך לא מתערבת.

 

[1] מתוך הספר: היצירה, לב הטיפול, בעריכת ד"ר ברגר, פרק 2.

[2] מושג ה"ככות", טאטהטה בסנסקריט;Suchness באנגלית, מתייחס במאמר זה לדברים בפשטותם, כפי שהם לעצמם.

 

דוב בלום
מקום להיות
סטודיו לביטוי וטיפול בדרמה ואומנויות
טל - 0525277726

חיפוש באתר

השאר\י פרטים להתקשרות

...

הרשמה לניוזלטר

הרשמו כעת ומפעם לפעם ישלח אליכם לתיבת הדוא"ל טיפ שיתרום רבות לבריאותכם הכללית.

הרשמו כעת לקבלת עדכונים

אני מאשר\ת קבלת חומר שיווקי באימייל

חפשו באינדקס מחלות

Alternative flash content

You need to upgrade your Flash Player

Get Adobe Flash player

תנאי שימוש באתר התכנים המופיעים באתר נועדו לספק מידע בלבד ואינם בגדר עצה רפואית, חוות דעת מקצועית, או תחליף להתייעצות עם מומחה. הכניסה והגלישה בדפי האתר מהווה הסכמה לתנאי השימוש
פרטי התקשרות טלפון: 077-3332267
נייד: 052-2203683
zivmedica@gmail.com
www.zivmedica.com
קליניקה בהוד השרון רחוב הטווס 1
בניין "עד 120"
הוד השרון
קליניקה בקדימה רחוב אפרסמון 15
מושב קדימה