יומן מטפל זמן מלחמה – קושי שינה ופריצת דיסק

אותו אני מכיר כשעוד היה ברחם אימו. הוא הילד הקטן, זה שגדל עם אחים גדולים והורים בוגרים.
זה שתמיד פינקו ועד היום דואגים לו לכל דבר.

אותה אני מכיר משהיתה אמא ל 3 והגיעה כדי לטפל בכאבי הגב שלה ובדיסק הפרוץ.
למדה דרכי מהי רפואה סינית, מה כוחה וכיצד אפשר להימנע מניתוח שכמה רופאים המליצו עליו בדחיפות.
היא כזו מטופלת שאי אפשר היה שלא להפוך לחבר שלה, ובכל טיפול השלמנו מידע אחד על חיוו של השניה.
לימים הפכנו לשכנים וכבר שנים שלא הגיעה לטיפול.

הוא גדל קצת והגיע לטיפול כילד. לא היה קל לטפל בו. בעיקר חשש ולכן הטיפול הפסיק.

היא עברה שנים של קרע. אשה קשוחה ורגישה כאחד.
הכל היא עברה בשנים האלה. חשבה שעברה את הגרוע מכל.
אבל שום דבר לא הכין אותה לילד לוחם במלחמה קשה ואין סופית.

הוא עכשיו חייל. קרבי. הכי קרבי. הכי מלוכלך. הכי רחוק מהבית. 100 ימים שלא היה בבית.
ואולי גם מאה איקסים סומנו על הנשק שלו.

היא עכשיו כבר לא ישנה 100 ימים. אף כדור או סם לא יצליח לגרום לה לסגור את העיניים.
היא מחכה לטלפון.
או שלא מחכה.

הוא כמעט ולא מתקשר.
הוא רוצה אבל לא יכול.
אף פעם לא היה כל כך הרבה זמן בלי הטלפון שלו.
הוא עמוק, הכי עמוק בתוך עזה.

היא בוכה כל יום. כל היום.
הוא שם ולא יכול להרשות לעצמו להיות עכשיו ילד שבוכה.

אחרי שנים בחרה שוב להעזר בי. להישען. להתחזק. לנסות לעשות שוב את הבלתי אפשרי כמו שעשינו לפני 20 שנים.
אז הצלחנו. נקווה שהפעם גם.